להתראות, הפאנל המעצבן שלי!
אז זהו, הגיע הזמן לחתוך. אחרי שנים של ישיבה בכיסא המפנקים שלי (אני מתכוון לשולחן של השכן, זה הייתם… דחילוּק!), אני עוזב את מקום העבודה שלי. היה נהדר, אבל אני לא יכול להמשיך לבלות את ימי בפקקים ובפגישות שלא נגמרות.
הקטעים האהובים עליי בעבודה
בכל מקום יש רגעים שנחרטים בזיכרון. מצאתי כמה כאלה:
- הרגע שבו שכחתי את סיסמת המחשב: זה היה רגע של עצב, אבל לא יכולתי להתעלם מהאמת – אני פשוט לא יכול לזכור יותר מ-157 סיסמאות.
- הפעם שבה פרחתי על מסיבת יום הולדת של המנהל: חשבתי שהכנסתי עוד קטע קומדי, אבל הוא לא חייב חתיכת עוגה על פניי!
- הפגישות שאין להן סוף: אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שאמרו "עוד שאלה?", הייתי יכול סוף סוף לגייס את הסכום לחופשה שלי!
מה למדתי כאן?
רוצה או לא, כל זבוב קטן פה נראה לי כמו מבוגר אחראי, אז ליקטתי גם כמה לקחים חשובים:
- איך לדבר בצורת "שיח": האומץ שלי מוביל אותי לדבר על נושאים מגוונים – כמו השפעת התה על רמת הלחץ בעבודה.
- היכולת להקשיב: גם כשמתפשט מילים כמו "סבבה", למדתי להסתכל בעיניים ריקות.
- וגם, תכננתי להקשיב יותר בעבודה, אבל אני רק עונה על הודעות בטלפון!
מחשבות אחרונות
אז תודה לכם על כל השעות שעברו במסדרון! למדתי הרבה, צחקתי לא מעט, ובאמת שאני סומך עליכם שתמצאו מישהו נוסף לשלוח אליו את כל משימות הבאגים והעדכונים. תראו, אם תצטרכו מוטיבציה, אני ממליץ להשאיר את הייאוש למזכירה!
אז לכו להמשיך בלעבוד, ואני אברח למקום שבו יש גן ירק עם הרבה חופשות. נתראה בחלומות ובפגישות זום!